פסק-דין בתיק בר"ע 2088/06

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (ס. הנשיא, כב' השופטת פרידמן-פלדמן), בגדרה נעתר בית המשפט לבקשת משיבים 1 ו-2 והורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל שננקטו נגדם על-ידי המבקש, לרבות עיכוב הליכי מכירת הנכס, וזאת עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.

וזה היה סיפור המעשה: משיבים 1 ו-2 ביקשו לבנות את ביתם על מגרש שרכשו בישוב נעלה. לשם כך, התקשרו משיבים אלה עם חברה קבלנית. מימון הבניה נעשה באמצעות הלוואת משכנתה שמשיבים 1 ו-2 נטלו מהמבקש ("הבנק"). הבנק התנה את העברת כספי ההלוואה לידי החברה הקבלנית בכך שינתן אישור מטעם שמאי מקרקעין, לפיו שלב הבניה בגינו מבוקש התשלום אכן הושלם בפועל. לפיכך התקשרו משיבים 1 ו-2 עם המשיב 3, שהוא שמאי מקרקעין שעבד עם הבנק. בסוף שנת 2002 נעלמה החברה הקבלנית, לאחר שנקלעה לקשיים כלכליים. לאחר ההעלמות הסתבר למשיבים 1 ו-2, כי שלבי הבניה שהחברה הקבלנית טענה כי הושלמו, ומשיב 3 אישרם, כלל לא בוצעו, ולמעשה מצויה בניית הנכס בשלב מוקדם הרבה יותר מהמדווח. משיבים 1 ו-2 נקלעו לקשיים כלכליים ונוצר חוב פיגורים בהלוואת המשכנתה. הבנק פתח נגדם בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתה, שבמרכזם עומדת בקשה למכור את הנכס על-ידי כונס נכסים. משיבים 1 ו-2 הגישו תביעה נגד הבנק ונגד המשיב 3 ובד בבד ביקשו כי בית המשפט יורה על עיכוב הליכי המכירה.

בית המשפט קמא מצא, כי אם יימכר הנכס על-ידי הבנק ולבסוף יזכו משיבים 1 ו-2 בתביעתם, ימצאו עצמם משיבים אלה מול שוקת שבורה. בנוסף נקבע, כי אי עיכוב הליכי המכירה עלול לגרום למשיבים 1 ו-2 נזק גדול לאין ערוך מהנזק שיגרם לבנק אם יעוכבו הליכי המכירה. על כן הורה בית המשפט קמא על עיכוב הליכי המכירה, עד למתן פסק דין בתיק העיקרי.

מכאן בקשת רשות הערעור, בגדרה טען הבנק כי במצב דברים בו הנכס אינו משמש למגורי החייבים, מאזן הנוחות איננו נוטה לטובתם, באופן המצדיק את עיכוב הליכי מימוש המשכנתה. לטענתו, ככל שנוקף הזמן והנכס לא נמכר, גדלה הריבית על החוב, וקטן הסיכוי כי מכירת הנכס תביא לפרעונו המלא. יתר על כן, מכיוון שהנכס מצוי מעבר לקו הירוק, "כל שינוי במצב הביטחוני יכול להביא לתוצאה כי מכירת הנכסים במקום תוקפא, ואז לא יוכל הבנק להפרע מהנכס". כן טען הבנק, כי אין די בקיומה של עילת תביעה, אלא כי התנאי הדרוש למתן סעד זמני הוא הוכחתה של עילה לכאורה, ובית המשפט קמא לא מצא כי משיבים 1 ו-2 הרימו נטל זה.

ביום 24.4.06 קבעתי כי הבקשה מצריכה תשובה, ובהתאם לכך הגישו משיבים 1 ו-2 תשובתם. משיבים אלה הצביעו על כך שמימוש הנכס בשלב הזה יפגע בהם באופן חמור, מכיוון שהם שילמו 90% מערכו של הנכס כגמור, אך אם הנכס יימכר בערכים אותם הציג הבנק, הדבר יקטין אמנם את חוב ההלוואה, אך לא יחסל את החוב, מצב שיאפשר לבנק להתחיל ולפעול כנגד הערבים ולגרור משפחות אחרות למצוקה כלכלית. המשיבים מצביעים על כך, כי חוות דעתו של הבנק, אשר בהתבסס עליה הוצע הנכס למכירה, נערכה בשנת 2001, ומכיוון שמאז השתפר המצב הביטחוני, היא אינה משקפת את ערכו הריאלי של הנכס היום. מאידך גיסא, טוענים משיבים 1 ו-2, עיכוב ההליכים לא יגרום לבנק כל נזק, ומכירת הנכס כעת בערכים נמוכים מערכו הריאלי, תפגע גם בסיכויו של הבנק לגבות את מלוא החוב. לעניין סיכויי התביעה טוענים משיבים 1 ו-2, כי מכיוון שהבנק התנה את העברת כספי ההלוואה באישורו של שמאי ששמו מופיע ברשימה של הבנק, חלה על הבנק אחריות, הן שילוחית והן ראשית, לרשלנותו של השמאי מטעמו. משיבים אלה מציינים כי מצבם הכלכלי קשה, ולפיכך מתבקש ביהמ"ש שלא להשית עליהם ערובה להבטחת הוצאות המשיבים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות בעיקרה.

אכן, בשלב זה קשה להגיע למסקנות נחרצות באשר לתביעת משיבים 1 ו-2, שכן מרבית טענותיהם הן טענות עובדתיות שטרם נתבררו בפני ערכאה כלשהי. לפיכך, אין לומר כי תביעתם היא חסרת סיכוי. יתר על כן, ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של מבקש הסעד ומעמיד בסכנה ממשית את היכולת להחזיר את המצב לקדמותו באם הסעד הזמני יסורב ובסופו של ההליך העיקרי תתקבלנה טענותיו של מבקש הסעד, כך הדרישה להתקיימותו של התנאי הראשון בדבר סיכויי התביעה או קיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת (ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, בע' 532-533). במקרה זה, פועל מאזן הנוחות באופן מכריע לטובת משיבים 1 ו-2. אמנם, הנכס אינו משמש למגוריהם, אולם הוא מיועד לשמש למגוריהם לכשתושלם בנייתו. טענתם של המשיבים, כי אין להם דירת מגורים אחרת וכי בשל המצב אליו נקלעו הם נאלצים להתגורר בשכירות, לא נסתרה על-ידי הבנק. במצב דברים זה, ברור כי מימוש הנכס, המצוי בהליכי בניה, ימנע ממשיבים 1 ו-2 את האפשרות להשלים את בניית הבית בו הם חפצים להתגורר. יש להזכיר, כי הגישה הזהירה בדבר מימוש משכנתה על דירת מגורים ננקטה גם מקום שהיה מדובר בדירת מגורים שבעליה לא גרו בה (רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, בע' 668). הואיל ובנסיבות העניין נוטה מאזן הנוחות לטובת משיבים 1 ו-2, הרי שדי בכך כדי לחפות על חולשה אפשרית באשר לטענותיהם בעניין הזכות לכאורה.

לא התעלמתי משיקולי המדיניות שהבנק הפנה אליהם, המדגישים את חשיבות מימושה המהיר והנוח של משכנתה, אך לא מצאתי בהם נגיעה לענייננו. כאן משמש הנכס כבטוחה לחוב שמעמדו נדון בהליך משפטי. אין מקום למוכרו ולפגוע בערכו של הסעד המבוקש בהליך העיקרי. יעילות מימוש הבטוחה חשובה היא, אך בירור זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין חשוב ממנה.

משנתן בית המשפט קמא סעד זמני הוא נמנע מלחייב את משיבים 1 ו-2 במתן ערבות. מטיעוני הצדדים עולה גם, כי משיבים 1 ו-2 לא המציאו התחייבות עצמית. בנקודה זו יש ממש בטיעוני הבנק. הכלל הוא שיש להתנות את הסעד הזמני במתן ערבות, בצד ההתחייבות העצמית (תקנה 364(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). נוכח המצב אליו נקלעו משיבים 1 ו-2 נראה, כי בצד חיובם בהמצאת התחייבות עצמית, ניתן להסתפק בערבות צד ג'. לפיכך החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה. הערעור מתקבל אך בנקודה זו. על כן, על המשיבים 1 ו-2 להמציא התחייבות עצמית וכן ערבות צד ג' בסכום של 50,000 ש"ח תוך 20 ימים מעת המצאתו של פסק דין זה, שאם לא כן יפקע הסעד הזמני.

לפיכך נדחה הערעור בעיקרו, בעוד שהוא מתקבל כאמור בעניין ההתחייבות העצמית והערבות.

בנסיבות אלה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום י' בתמוז, תשס"ו (6 ביולי 2006) בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: